פסק-דין בתיק ע"א 9576/06

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג), מיום 13.9.06, ב-ת"א 6646/05, אשר דן בתביעה שהגיש המערער נגד המשיבות על פי ההסכם רב השנים ביניהם, לפיו התחייבו המשיבות לשפות את המערער בגין אחוז מסוים של הגמלאות אותן משלם המערער לנפגע בתאונת דרכים.

הערעור נסב על ענין אחד מבין העניינים שנדונו בפסק הדין, והוא סוגיית "המדדים השליליים". השאלה שבית משפט קמא התבקש להכריע בה היא, האם על המשיבות לשלם למערער סכום הנופל מסכום הקרן ביחס לגמלה שהמערער נשא בה, בשל כך שמדד המחירים נכון ליום דרישת התשלום היה נמוך ממדד המחירים במועד תשלום הגמלה לנפגע. המערער טען, כי ההצמדה למדד לא נועדה לנגוס בקרן החוב, אלא רק להוסיף לה, ולכן לעולם יהא המערער זכאי לסכום הקרן במלואו. המשיבות טענו, לעומת זאת, כי ההצמדה למדד המחירים משקפת את השינוי בערך הכסף ממועד תשלום הגמלה לנפגע ועד למועד הדרישה, וכאשר המדד יורד יש להביא בחשבון גם את הירידה ולהפחית את סכום הקרן בהתאם. במחלוקת שהתגלעה בין בעלי הדין ביכר בית משפט קמא את עמדת המשיבות וקבע, כי "הצמדת החוב למדד אינה בגדר ענישה אלא שמירת ערך הכסף בלבד אז גם כאשר המדד יורד יש להפחית את סכום החוב בהתאם". מכאן הערעור שלפנינו.

2.         ההסכם שבין בעלי הדין ומכתבי ההבנות שהוחלפו בין הצדדים לאחריו (להלן: ההסכם), מכוחם הוגשה התביעה, שותקים בשאלת הצמדת סכום הגמלה למדד המחירים ממועד התשלום ועד ליום הדרישה. ואולם, בעלי הדין מסכימים, וכך הם נוהגים הלכה למעשה, כי המערער זכאי לשיפוי בגין סכומי הגמלאות ששילם לנפגע, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים מיום התשלום לנפגע ועד למועד הדרישה. המחלוקת בין בעלי הדין מצומצמת, איפא, והיא מתייחסת, כאמור, לשאלת סכום השיפוי מקום שהצמדת קרן החוב בגין גמלה פלונית, שהמערער נשא בה, מביאה לתוצאה הנופלת מסכום הקרן (והשווה: ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282 (1987), שם נקבע, כי במקרים המתאימים יהא בית המשפט נכון להתערב ביחס החוזי ולשערך את החיוב החוזי מכוח עקרון תום הלב בקיום חוזה).

המחלוקת האמורה בין בעלי הדין הובאה לפתחם של בתי המשפט רק בעת האחרונה, לנוכח המציאות הכלכלית דהאידנא, שבעטיה נוצר מצב דברים בדבר "שערוך שלילי" של קרן החוב. היקפה הכספי של המחלוקת בתיקים השונים הוא בדרך כלל בסכומים זניחים, אך בעלי הדין לא השכילו לפתור ענין זה בכוחות עצמם. בתי משפט השלום נדרשו לשאלה זו מספר פעמים וביטאו את העמדה שאימץ בית משפט קמא בענייננו (ראה: ת"א (י-ם) 10509/04 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, מיום 5.12.05; ת"א (י-ם) 8320/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.12.06; ת"א (ת"א-יפו) 42484/05 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.4.06, ואחרים. כל פסקי הדין פורסמו באתר "נבו"). במסגרת ע"א (י-ם) 9008/06 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, מיום 28.9.06 (פורסם באתר "נבו") התייחס בית משפט זה, אגב אורחא, לסוגיית "המדדים השליליים" והעיר, כי המדובר בסוגיה " שהיא ראויה לדיון". בית המשפט הפנה להגדרת המונח "הפרשי הצמדה" בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 כ " תוספת לסכום שנפסק או שנקבע, לפי שיעור העליה של המדד...".

3.         במציאות הכלכלית המודרנית, בה חלות תנודות בערכו של המטבע, ישנן שתי גישות כלכליות אפשריות באשר לחישוב ערכו של הכסף. האחת, גישה נומינליסטית, לפיה ערכה של יחידת כסף נשאר קבוע במועדים שונים על ציר הזמן, ללא התחשבות בשינויים כלשהם החלים בכוח הקניה של המטבע. השניה, גישה ריאלית (וולוריסטית), לפיה לסכום הנקוב במטבע אין "שווי" משל עצמו, אלא הוא תלוי בכוח הקניה של הכסף. על פי גישה זו, חישוב ערכה של יחידת כסף בתקופת זמן נתונה דורש הצמדתה למדד מחירים מסויים המבטא את תנודת המחירים הכללית של סל המצרכים והשירותים הכלולים בו. המתח הקיים בין שתי הגישות המנוגדות מתבטא בתחומים שונים של החיים והמשפט. מתח זה הגיע לשיאו, בארץ ובעולם, בתקופות בהן חלה עליית מחירים מתמדת וירידה משמעותית בכוח הקניה של הכסף (אינפלציה). הדעה הרווחת היא, כי הגישה הנומינליסטית מתאימה לתקופות שבהן אין תנודות משמעותיות בערך המטבע, או במחיריהם של סחורות, מצרכים ושירותים. אולם שיטה זו אינה תואמת מציאות אינפלציונית, שאז צודק יותר לנקוט בגישה הריאלית הוולוריסטית השומרת על ערכו של הכסף. "השיטה הנומינליסטית מעניקה יתרון לחייבים על חשבון הנושים, שכן, בתנאי אינפלציה, ככל שיידחה מועד הפרעון, כך יפחת ערכו (הריאלי) של החיוב. השיטה הוולוריסטית מפצה את הנושה על ירידת ערך הכסף על ידי שמירת ערכו הראלי של החיוב, דבר המחייב, כמובן, התאמת הערך הנומינלי של החיוב לשינוי במערכת המחירים במשק" (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', מהדורה שניה, תשנ"ח-1998, בעמ' 100). בתי המשפט נמנעו מהעדפה גורפת של גישה כלכלית כזו או אחרת ובחרו בפתרון המשפטי הראוי על פי ההקשר שבו באה השאלה בפניהם "...לא רק שהתחשבות באינפלציה צריכה כשלעצמה להיות מעוגנת בהוראת דין, אלא שהיא צריכה להשתלב באופן אינטגראלי בסוגיה המשפטית שבה היא מתעוררת" (ע"א 260/80 נוביץ נ ליבוביץ, פ"ד לו(1) 537, 549 (1982)).

4.         בענייננו, כאמור, שני הצדדים מסכימים כי יש לשערך את החיוב בשיפוי שנקבע בהסכם שביניהם, מקום שערך הכסף פוחת וסכום הגמלה ששילם המערער לנפגע נשחק מאז מועד התשלום לנפגע ועד למועד דרישת השיפוי מן המשיבות. זאת, על אף שההסכם שביניהם שותק בעניין זה. בענייננו, השאלה היא מה היקף השתרעותה של הסכמה זו במצב דברים של "מדד שלילי", היינו, כאשר ההצמדה למדד "נוגסת" בסכום קרן החוב.

בעלי הדין לא הביאו ראיות בשאלת תוכנה המדוייק של ההסכמה שביניהם, והאם משמעותה היא אימוץ השיטה הוולוריסטית על כל מלוא משמעויותיה, היינו, הצמדת החיוב לערך הכסף בזמן נתון, או שמא כוונת הצדדים היתה קביעת מנגנון להגנה בפני שחיקת סכום החוב בתנאי אינפלציה, תוך שמירה על קרן החוב כ"רצפה". כמו כן, לא הובאו ראיות בדבר המועד בו הושגה אותה הסכמה ונסיבותיה. כך, לא ניתן לדעת מה המציאות הכלכלית והמשפטית שעל רקעה הושגה ההסכמה. במצב דברים זה, כאשר תוכנה של ההסכמה שבעל פה שבין הצדדים אינו ברור, אין בפני בית המשפט כלים לדעת מה דין החיוב בשיפוי במצב של "מדד שלילי", היינו, כאשר חלה ירידה במחירים וכוח הקנייה של הכסף עולה. האם ניתן להניח, כי כוונת הצדדים היתה שבמקרה כזה יקבל המערער מן המשיבות סכום הנופל מסכום החוב, היינו, מסכום הגמלה שנשא בה בפועל, אך המשמר את כוח הקניה של החוב בעת שנוצר; או שמא כוונתם היתה שקרן החוב היא "רצפה" שאין יורדים ממנה. לשאלות אלה ולאחרות לא ניתן מענה בפסק דינה של הערכאה הראשונה, והן טעונות הוכחה, טיעון וליבון.

במצב דברים זה, מסקנתנו היא כי אין מנוס אלא להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיעמיק בבחינת תוכנה של ההסכמה שבין בעלי הדין במצב של "מדד שלילי". נציין, כי מצב הדברים שבבסיס תיק זה מקורו בפערים שליליים אקראיים בין סכום הגמלה לסכום הגמלה הצמוד, ונראה לנו כי הוא אינו מבטא מציאות כלכלית דיפלציונית אמיתית. עוד נוסיף, כי פועל יוצא מכך הוא שהיקפה הכספי של המחלוקת שבין הצדדים הוא נמוך ביותר. נראה לנו, כי ייטיבו הצדדים אם ישכילו לפתור את המחלוקת שביניהם בעצמם, ללא עזרת בית המשפט, כפי שנהגו בעת שהגיעו - בכוחות עצמם - להסכמה הבסיסית בדבר הצמדת סכומי הגמלאות שעל המשיבות להשיב למערער, על אף שהדבר לא נקבע בהסכם רב השנים שביניהם.

5.         התוצאה היא, כי הערעור מתקבל במובן זה ששאלת ה"מדדים השליליים" חוזרת לשולחנה של הערכאה הראשונה. בית משפט קמא גם יקבע את אופן בירורה של השאלה לפניו.

המשיבות ישאו, יחד ולחוד, בשכר טרחת ב"כ המערער, על הצד המתון, בסכום של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

ניתן היום, כ"א באלול תשס"ז (4 בספטמבר 2007), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: